מדוע מבוצעת הפעולה?
אבנים בכליות (בלועזית: נפרוליתיאזיס, Nephrolithiasis) היא מחלה המתאפיינת בהימצאות אבן אחת או יותר בכליות ובדרכי השתן. האבנים נוצרות עקב הימצאות מלחים שונים בריכוז גבוה בתוכו. תופעה זו גוררת אחריה התגבשות של גבישים השוקעים בתוך הכליות או בדרכי השתן. אמנם בשתן קיימים חומרים אשר נועדו למנוע תופעה זו, אולם אצל כ-.5% מהאוכלוסייה ייוצרו בשלב מסוים בחיים אבנים בכליות (תופעה זו שכיחה יותר אצל גברים מגיל 40 ואצל נשים בסביבות גיל ה-60).
בנוסף להופעה טבעית של אבנים, קיימות מחלות המעלות את שכיחות היווצרות האבנים בכליות, כגון ציסטינוריה והיפראוקסאלוריה. גם לקיחת תרופות מסוימות, במצבים נדירים גם תוספי מזון כמו סידן וויטמינים כמו ויטמין D עלולים לגרום להיווצרות אבנים בכליות. אבני הכליה שונות בגודלן ויכולות להיות קטנות כגרגיר חול או גדולות והממלאות את כל חללי הכליה. במידה שהאבן קטנה דייה, היא תופרש באופן טבעי מהגוף דרך מערכת השתן; במקרה שהאבן גדולה יחסית לקוטר הצינורות בדרכי השתן, עשויה אבן שכזו לחסום את מעבר השתן ולגרום לכאב חמור המורגש בצד הבטן התחתונה ובמפשעה, בחילות והקאות, שתן דמי וחום וצמרמורות במקרים של זיהום. חסימת מעבר השתן לאורך זמן עלולה להביא לפגיעה חמורה בתפקוד הכליות ולכן מחייבת טיפול מהיר.
הטיפול באבני כליה תלוי בגודלן, מיקומן, הרכבן הכימי והתסמינים להם הן גורמות. אבנים שגודלן קטן מ-5 מ"מ הנמצאות בכליה או בדרכי השתן אינן דורשות, בדרך כלל, הליך רפואי מיוחד, וניתן להסתפק בטיפול תומך הכולל שתייה מרובה וטיפול נוגד כאב. אם אבני הכליה גדולות מכדי לצאת בשתן, וקשות מכדי שניתן יהיה לגרום להן להתמוסס, יהיה צורך לטפל בהן באחת מ-3 דרכים:
1. ריסוק אבנים חוץ גופי (ESWL): השיטה כוללת שימוש בקרני רנטגן כדי לקבוע את המיקום המדויק של אבן הכליה. לאחר מכן משגר מכשיר מיוחד קרני הדף של אנרגיה אל האבן. הן שוברות אותה לרסיסים קטנים מספיק כדי לצאת עם השתן. המקרים בהן טיפול זה יבחר הם באבנים בגודל של בין 4 מ"מ ל-2 ס"מ, ובמיקום המאפשר יציאה עצמונית של הפרורים בחולים בעלי מבנה גוף מתאים (פחות יעיל בחולים עם השמנה קיצונית, ואבנים הממוקמות בחלק התחתון של הכליה).
2. אורטרוסקופיה: ריסוק אבנים באמצעות מכשיר אופטי המוכנס דרך השופכה לתוך השופכן ועד לכליה. לאחר זיהוי האבן היא תרוסק על ידי קרן לייזר. ניתוח: מבוצע רק במקרים נדירים ביותר במקרים מסובכים או במקרי כשלון השיטות האחרות.
3. ריסוק אבנים מלעורי (PCNL): ריסוק אבני כליה בגישה מלעורית נעשה לטיפול באבני כליה שהן גדולות מדי לטיפול על-ידי ריסוק חוץ-גופי או על-ידי אורטרוסקופיה (לרוב באבנים מעל 3 ס"מ), במקרים בהם לא ניתן לבצע ריסוק חוץ גופי (גודל ומיקום האבן ) או פירור והוצאת האבן דרך השופכן.
הגישה המלעורית לצורך הוצאה וריסוק של אבני כליה, מתבצעת על ידי הכנסת שרוול עבודה דרך העור באזור המותן ללא צורך בחתך גדול. דרך השרוול, מוכנס לכליה מכשיר אופטי לכליה (נפרוסקופ). בתוך המכשיר, ישנה מצלמה ובעזרתה המנתח רואה את פנים הכליה ואת האבן. דרך המכשיר מוחדרים מכשירים עדינים ובאמצעותם מרסקים את האבן ומוצאים את הפרורים.
מהן התוצאות המצופות מהפעולה?
בסיום הפעולה ולאחר תקופת ההחלמה הקצרה צפוי המטופל להיות ללא אבנים במערכת השתן שטופלה.
כיצד מבוצעת הפעולה בפועל?
ריסוק אבנים מלעורי (PCNL) מתבצע לרוב בהרדמה כללית, ולכן המטופל ישקע בשינה עמוקה לאורך כל הניתוח, ולא יהיה מודע כלל למצבו. סמוך לתחילת הניתוח יחובר המטופל לאינפוזיה דרכה יזליף המרדים חומרי הרגעה על מנת לסייע למטופל להפחית את תחושת החרדה. הגישה המלעורית לצורך הוצאה וריסוק של אבני כליה מתבצעת על ידי דיקור העור במותן תחת הנחיית שיקוף רנטגן או עם הכוונת על קול הרחבת הפתח באזור המותן והחדרת שרוול עבודה עד לכליה.
דרך השרוול מוכנס מכשיר אופטי לכליה (נפרוסקופ). בתוך המכשיר ישנה מצלמה ובעזרתה המנתח רואה את פנים הכליה ואת האבן. דרך המכשיר מוחדרים מכשירים עדינים ובאמצעותם מרסקים את האבן ומוצאים את הפרורים. האבן יכולה להיות מסולקת בשלמותה או, ברוב המקרים, על ידי ריסוקה לחלקים קטנים יותר בעזרת מקור אנרגיה כלשהו (לדוגמה גלי אולטרסאונד, מכות מכניות או מכשיר לייזר). בסוף הניתוח, מושאר זמנית צינור דק לניקוז (נפרוסטום) חיצוני ו/או תומכן שופכני (סטנט) פנימי.
באיזו הרדמה ישתמשו במהלך ביצוע הפעולה?
הרדמה כללית
כמה זמן אמורה להימשך הפעולה?
1-3 שעות
מהם אחוזי ההצלחה של הפעולה, ובאילו סיכונים היא כרוכה?
שיעור ההצלחה המקובל של ריסוק אבנים בפעולת האורטרוסקופיה עומד על יותר מ-90%. על אף שמדובר בהליך פשוט יחסית, חשוב להיות ערים לסיכונים ולסיבוכים שעלולים להתעורר במהלכו. על מנת לצמצם את שיעורם, יש ליידע את המנתח והמרדים לגבי הרקע הרפואי והאישי על המטופל המועמד לפעולה, כדי שיוכלו להתאים את הטיפול המתאים ביותר הן למצב הרפואי והן למצב האישי. שיעור הסיבוכים הכירורגיים בפעולה הוא נמוך (כ-1-2%), וכולל דימום קל, זיהום בדרכי השתן, ופגיעה בדופן השופכן. תופעות אלה ניתנות במרבית המקרים לפתרון באמצעות השארת צנתר פנימי בשופכן לתקופה קצרה, עד להחלמת האזור.
תופעות לוואי וסיבוכים קלים נוספים, עלולים לכלול גירוי של שלפוחית השתן וצורך עז להשתין בשבועות שלאחר הפרוצדורה וכן התפתחות של בצקת בשופכן (גם בעיה זו ניתנת לפתרון באמצעות צנתר פנימי).
איך להתכונן לניתוח ולאשפוז בביה"ח?
- לפני הניתוח, יש לבצע בדיקת שתן לתרבית כדי לקבוע האם קיימת דלקת בדרכי השתן. יש להצטייד בסיכום רפואי מרופא המשפחה או מהרופא המטפל, שכולל אבחנות ותרופות שהמטופל לוקח, על מנת שהמנתח והמרדים יקבלו את מירב המידע האישי והרפואי.
- יש לבצע בדיקות דם שכוללות ספירה וביוכימיה, במקרים מיוחדים יידרשו גם תפקודי קרישה.
- מעל גיל 40, חובה לבצע א.ק.ג.
- יעוץ/אישור של רופאים מומחים נדרש ממטופל שסובל ממחלות כרוניות (כגון: קרדיולוג לחולי לב, נוירולוג למי שעבר אירוע מוחי, רופא ריאות לסובלים ממחלות ריאות וכדומה).
- במידה שהמטופל נוטל נוגדי קרישה (כמו אספירין או קומדין), יש להתייעץ עם המנתח לגבי הצורך בהפסקת הטיפול בימים שלפני הבדיקה האורטרוסקופיה .
מה יקרה אחרי הניתוח?
ההתאוששות מפעולה זו היא קצרה בדרך כלל. מרבית המטופלים ישוחררו לבתיהם עוד באותו היום, או לאחר אשפוז של לילה אחד או שניים.
ומה יקרה לאחר השחרור מביה"ח?
ניתן לשוב לשגרה בהתאם להוראות אותן מקבלים לאחר השחרור. חשוב להקפיד על שתיה מרובה והטלת שתן לעתים תכופות, כדי למנוע זיהום בדרכי השתן.
בכל מקרה של עליית חום מעל 38 מעלות ניתן להתקשר למחלקה ולהתייעץ עם הרופא התורן. במידת הצורך, יש לפנות לחדר המיון לצורך המשך ברור.