פגיעה מינית

תקיפה מינית היא שם כולל לקשת רחבה של מעשים בעלי אופי מיני, הנעשים בניגוד לרצונו החופשי של אדם, ללא הסכמתו ושלא מבחירתו ו/או לחילופין, ו/או תוך ניצול חולשתו.

פגיעה מינית בילדים מוגדרת כהתנהגות בעלת אופי מיני; בין אם היא נעשית למעשה או רק נרמזת; בין אם קיים איום מפורש או לא; ובין אם הדבר נעשה בניגוד לרצון הקטין/ה או בהסכמה.
התנהגות בעלת אופי מיני יכולה להיות כל התנהגות מחשיפה של אברי מין ועד לקיום יחסי מין שמופנית כלפי ילד/ה באמצע גיל ההתבגרות או צעיר/ה יותר על ידי אדם מבוגר ממנו/ה (שיכול להיות בעצמו קטין).

תקיפה מינית בבגרות היא אקט בעל אופי מיני שנעשה ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים ו/או תוך ניצול של פערים בעמדות כוח ו/או ניצול יחסי מרות.

פגיעה מינית נחשבת גילוי עריות כאשר התוקף הוא בעל קשר דם או קרבה משפחתית לקורבן.

הטרדה מינית היא התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לה מרצונו החופשי, כגון: סחיטה בעלת אופי מיני, מעשים מגונים, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, התייחסויות מיניות חוזרות לאדם, התנהגות מבזה ומשפילה לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית. ההתנהגות יכולה להיות מפנית כלפי:
1. קטין או חסר ישע – תוך ניצול יחסים של מרות, תלות, חינוך או טיפול. 
2. מטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי – תוך ניצול תלות של המטופל במטפל.
3. עובד במסגרת יחסי עבודה, או אדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות.

תקיפות מיניות שכיחות במידה רבה מכפי המקובל להניח.  על פי נתונים מהעולם המערבי, אחת מכל ארבע נשים ואחד מכל חמישה גברים היו קורבן לפגיעה מינית בילדותם. אחת מבין שבע נשים ואחד מכל אחד עשר גברים היו קורבן לגילוי עריות.
ממצאים אלה דומים בכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדלים של גיל, גזע, דת, מעמד סוציו-אקונומי או רמת הדתיות/שמרנות.

תקיפה מינית היא חוויה המעמתת את הנפגע או הנפגעת עם מצב קיצוני של חוסר ישע ואימה, ועל כן מערערת את תחושת הביטחון הקיומי בעולם כמו גם את האמון באחרים.
תקיפה מינית ממוטטת את מערכות ההתמודדות הרגילות המעניקות לאדם הרגשת שליטה, תחושת שייכות, ותחושת משמעות.
תקיפה מינית מביאה לעתים קרובות לשינוי עמוק בנפגע/ת. אחרי הפגיעה, הקרבן אינו/ה אותו/ה אדם שהיה קודם. שינוי זה ישפיע על כל תהליך ההתפתחות של הנפגע/ת ועל מבנה האישיות.
האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ועמידים בעוררות התחושתית של הגוף, ברגש, בהכרה ובזיכרון. יתר על כן, הפונקציות המנטליות והפיזיות האלה של האדם, הפועלות בדרך כלל בשילוב ובתיאום, עלולות להתנתק זו מזו ולפעול ללא תיאום, כתוצאה מאירועים טראומטיים מסוג זה.

נפגעים ונפגעות רבים מפתחים בעקבות הפגיעה המינית סוגים שונים של הפרעה-פוסט-טראומטית.
ניתן להבחין בין שני סוגי מצבים עיקריים:

אירועים חד פעמים עלולים לגרום להפרעה פוסט טראומטית, ואילו אירועים טראומטיים מתמשכים עלולים לגרום להתפתחות הפרעה פוסט טראומטית מורכבת ולהפרעות דיסוציאטיביות.

טראומה מורכבת (complex trauma) היא טראומה בין אישית הנגרמת על ידי שליטה של אדם בעל כוח בחלש ממנו, ע"י נטיעת אימה וניצול, שחוזרים ונשנים לאורך תקופת זמן ממושכת. 

כשהטראומה המורכבת מתרחשת בבגרות – הטראומה מכרסמת במבנה האישיות שכבר עוצב קודם לכן. לעומת זאת,  כשהטראומה המורכבת מתרחשת במהלך הילדות – הטראומה מעצבת את האישיות. האישיות של הילד/ה מתגבשת תוך הסתגלות למציאות של האימה וחוסר הישע, כאשר הקיום של הילד/ה מצטמצם למשימות ההישרדות ההכרחיות.
ההתארגנות הנפשית של הנפגע/ת בעקבות טראומה מורכבת משפיעה על מרכיבים שונים של האישיות , עלולה לשבש תחומי תפקוד נרחבים, והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים:

1. הפרעה בוויסות רגשי (ביטויים של דיכאון, כעס, זעם, אובדנות, פגיעה עצמית, וכד').
2. הפרעה בתודעה (ניתוק, דיסוציאציה), הפרעות זיכרון מיוחדות לטראומה, כמו אמנזיה וכד').
3. הפרעה בתפיסת העצמי (חווית עצמי המאופיינת בבושה, באשמה, בשנאה עצמית).
4. תפיסת המתעלל באופן מעוות (התקשרות לתוקף ולדומים לו והזדהות עמו).
5. קשיים ביחסים הבין אישיים (למשל בידוד והסתגרות; קשיים ביצירת קשר ויצירת זוגיות וכד').
6. פגיעה במערכת המנטאלית של מתן משמעות, אמון ואמונה  (אובדן אמון, חוסר תוחלת, ייאוש).
7. סומטיזציה (סבל גופני או כאבים ללא ממצא פיזיולוגי) ובעיות רפואיות (הקשורות ישירות לסוג הטראומה שנחוותה או למצב הסטרס הכרוני).

תגובה שכיחה לטראומה היא דיסוציאציה. דיסוציאציה היא פגיעה ברצף החוויה (להיפך מאינטגרציה). בזמן של טראומה, דיסוציאציה מסייעת לאדם לעצור את ההצפה הרגשית, וכך לתפקד ולשאת את הקושי עד לבוא העזרה הנפשית והפיזית. במצבים של טראומת ילדות ממושכת ומורכבת, דיסוציאציה הופכת לכשל באינטגרציה שמפריע לתפיסה של הזהות והאישיות ומשנה אותם.
הדיסוציאציה הופכת להיות תגובה הגנתית המחליפה את הפונקציה של ויסות רגשי וגם מונעת את תפקודה. מצד אחד, הדיסוציאציה מסייעת לילד/ה להתרחק מאימת החוויה הטראומטית בעת התרחשותה ולהציג חזות של תפקוד מנטאלי תואם. מצד שני, הדיסוציאציה משבשת את האפשרויות לעבד ולהחלים מהטראומה לאחר שכבר נסתיימה. על כן, היא עלולה לפגוע בהסתגלות ובתפקוד אדפטיבי בטווח הארוך.

גורמים ביולוגיים וסביבתיים משפיעים על הפגיעוּת ועל הסיכון לפתח דיסוציאציה. יש אנשים שיש להם נטייה ביולוגית לדיסוציאציה.  אצל ילדים צעירים שמוחם עדיין לא מפותח דיו קיימת יכולת מוגבלת לאינטגרציה. תחושת הזהות והאישיות שלהם עדיין לא התגבשה ולכן הם יותר פגיעים ומוּעדים לדיסוציאציה.
במחקרים שנעשו הוכח שילדים שחסרה להם מערכת תמיכה רגשית בזמן שהם עוברים טראומות כרוניות של הזנחה והתעללות עלולים לפתח הפרעות דיסוציאטיביות כרוניות הקשורות לטראומה. בנוסף, למשפחות רבות אין יכולת להתמודד עם תחושות ואירועים קשים ולכן הן אינן מצליחות לראות את המצב ולתת עזרה לילדים שעוברים חוויות מציפות.

נשים וגברים שנפגעו מטראומה מורכבת וממושכת מפתחים לעתים הפרעות דיסוציאטיביות. הפרעות אלה הן תוצאה של הפרעה בהתגבשות האינטגרטיבית של האישיות של הילד ושל תחושת הזהות שלו. ההפרעות מושפעות גם משימוש במנגנונים דיסוציאטיבים בבגרות, לאחר שהמציאות הטראומטית הגיעה לקיצה.

כל אישיות היא מערכת דינמית מורכבת, וכמו כל מערכת, מתקיימות בה כל הזמן פעולות ותגובות מתמשכות כאשר חלקי המערכת נמצאים בממשקים שונים, לטוב ולרע.לאנשים הסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית מורכבת יש ארגון אישיות שמכיל לפחות שני חלקים המנותקים זה מזה. לכל אחד מהחלקים, יש תגובות, רגשות, מחשבות, תפיסות, תחושות פיזיות והתנהגויות משלו (לפחות במידה מסוימת).  בעולם הפנימי של האדם הסובל מההפרעה, מתקיימות אינטראקציות, מודעות או לא מודעות, בין החלקים השונים של האישיות. חלקים מנותקים עשויים להשתלט או להשפיע על האדם כמכלול, במידה רבה או מועטה. חלקים אלו שייכים כולם לאישיות אחת וקיומם המנותק מבטא את אופן הארגון של אותה אישיות.  יש לציין שגם אם החלקים נחווים כנפרדים במידה זו או אחרת, הם אינם "אנשים" אחרים או "אישיויות" אחרות.

אנשים עם הפרעות דיסוציאטיביות חשים לעיתים קרובות כאילו הם מחולקים לאנשים שונים, מכיוון שיש להם זיכרונות, מחשבות, רגשות והתנהגויות שהם מרגישים שאינם אופייניים להם ואינם מזוהים עמם; הם לעיתים חשים שהם זרים לעצמם. האישיות שלהם אינה מסוגלת "להעביר הילוך" באופן חלק מדפוס תגובה אחד לאחר. הזהות העצמית ודפוסי התגובה שלהם מתחלפים באופן קיצוני במצבים שונים. מסיבה זו, הם אינם יעילים בפיתוח דרכי התמודדות חדשות ויעילות.

• הפרעה דיסוציאטיבית שאינה מסווגת במקום אחר DDNOS:  Dissociative Disorder Not Otherwise Specified" –), מרבית האנשים שמחפשים עזרה וטיפול להפרעה דיסוציאטיבית סובלים מסוג זה של הפרעה. לאנשים שאובחנו עםDDNOS  יש חלק עיקרי אחד של האישיות שמתפקד בחיי היומיום, ומצבי אני המופיעים בזמנים מסויימים שנחוים כ"לא אני".
• הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder – DID). היא אבחנה של הפרעה נפשית שבה ניתן לזהות יותר מחלק עיקרי אחד המתפקד בחיי היום-יום. ההפרעה ידועה גם בשמות "אישיות מרובת פנים" (Multiple Personality Disorder) ו"פיצול אישיות" (בעיקר בספרות, בקולנוע ובשפת הדיבור). קיים לעתים בלבול בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה, תופעה שונה לחלוטין ושכיחה בהרבה.
  
  

אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית תופסים את עצמם ואת עולמם דרך יותר מזהות אחת, ומתנהגים בהתאם. בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה זו, קיימת זהות מרכזית ולצידה מתקיימים חלקי אני מנותקים בעלי זהות אחרת, בעלי אופי נבדל, השונים בגילם ובזיכרונותיהם ולעתים אף במגדר. לכל חלק מנותק יש לעיתים קרובות מאגר זיכרונות והתנסויות משלו. לעתים, יש פערים ניכרים בתפקוד של הלוקים בהפרעה זו; תלוי בטיבו של חלק האני השולט בעת הפעולה. לעתים, ישנה מודעות חלקית לקיום חלקי האני המנותקים, או שישנה זהות דומיננטית אחת שזוכרת ויודעת את המתרחש בכל חלקי האני האחרים.
כפי שנכתב לעיל לגבי הפרעה דיסוציאטיבית, גם בהפרעת זהות דיסוציאטיבית כל חלקי האני המנותקים, ללא קשר למידה בה הם נחווים כנפרדים, אינם "אנשים" אחרים או "אישיויות" שלמות אחרות, אלא, הינם ביטויים שונים של אותו איש או אישה הלוקים בהפרעה זו.