מיאלומה- בדיקות מעבדה ומשמעותן

מה זה מיאלומה?
מיאלומה נפוצה הינה מחלה של לימפוציטים מסוג B  אשר הבשילו לכדי תאי פלסמה, דהיינו תאים המייצרים מולקולות נוגדן.

בדיקות המעבדה השונות מסייעות לאבחן את המחלה, לנטר את מצב החולה ואת התגובה לטיפולים וכן להעריך את התנהגותה הקלינית הצפויה של המחלה בחולה הספציפי. בין בדיקות המעבדה הנמצאות בשימוש במיאלומה: 

• בדיקת מח עצם: הדגימה מועברת למשטח זכוכית ונצבעת באופן המאפשר את זיהוי סוגי התאים השונים מבעד למיקרוסקופ. 
• בדיקת FACS: את דגימת מח העצם ניתן לבחון בשיטה נוספת המבוססת על אבחון תאים לאחר סימונם בסמנים פלואורסצנטיים לתאי מיאלומה. 
• בדיקת FISH:  בבדיקה זו מסומנים כרומוזומים של תאי המחלה באמצעות גלאים פלואורסצנטיים ונבדקים שינויים במבנה שלהם. שינויים אלה מלמדים על הפרופיל הגנטי של המחלה ועשויים ללמד על צפי להתנהגותה הקלינית. 
• ספירת דם: תאי המיאלומה מתרבים במח העצם, ובשלבים שונים של המחלה מחליפים את הרקמה התקינה. כתוצאה מכך נפגע ייצור תאי הדם לסוגיהם, דבר המתבטא בשינויים בערכי ספירת הדם כגון אנמיה או ירידה בכמות הטסיות בדם.
• בדיקות לקביעת כמות וסוג האימונוגלובולינים (נוגדנים) המופרשים מתאי המיאלומה: מולקולת האימונוגלובולין הינה חלבון השייך למערכת החיסון ובנוי משתי שרשרות קטנות ושתיים כבדות המחוברות ביניהן (מזכיר את צורת האות האנגלית Y). קיימים שני סוגים של שרשרות קלות ומספר סוגי שרשרות כבדות.
  אפיון האימונוגלובולינים נבדק בשלוש שיטות שונות:  

1. אימונופיקסציה – לקביעת סוג האימונוגלובולין. 

2. אלקטרופורזה – לקביעת כמות האימונוגלובולין. בשיטה זו מזוהות השרשרות הקלות עפ"י תנועתן בתוך שדה חשמלי, ונקבעת כמותן. בחלק מהמקרים נעזרים גם בבדיקת אימונוגבולינים כמותית.

3. מדידת שרשרות קלות (FLC): בשיטה רגישה זו נמדד הריכוז של השרשרות הקלות בדם החולה. כמות האימונוגלובולין עשויה ללמד על כמות תאי המיאלומה במח העצם של החולה, וכך על התקדמות המחלה והתגובה לטיפולים.