הנשמה של איכילוב

לקחנו שלושה מעובדי מערך התפעול של איכילוב למשחק אסוציאציות.
מהתשובות שלהם למדנו כמה דברים שלא ידענו על המערך המיוחד הזה, ועל האנשים המקסימים שמאחוריוהם משנעים את החולים ממקום למקום, מבשלים להם, מלווים, סועדים, דואגים לנקיון, לציוד והכי חשוב: נמצאים עם החולים, קשובים ומחזקים אותם ברגעים הכי אינטימיים וקשים שלהם. במידה רבה הם הלב הפועם, הנשמה מאחורי בית חולים איכילוב.

תכירו את יוסי פרסי, אחראי מטבח בבית החולים לילדים "דנה"; סטניסלב אפונביץ, משנע רפואי; ומוריה לבייב, כוח עזר במחלקת השתלות דרכי מרה. ביקשנו משלושתם לשחק איתנו את משחק האסוציאציות: אנחנו אומרים מילה, והם עונים את הדבר הראשון שקופץ להם לראש.

סטניסלב אפונביץ, סניטר, משנע רפואי
סטס התחיל את דרכו באיכילוב כמאבטח, בזמן שלמד תיאטרון. מאוחר יותר ויתר על חלום התיאטרון ומכיוון שהיו לו זיכרונות טובים מתקופת העבודה באיכילוב, הוא החליט לחזור - הפעם כסניטר. בתפקידו הוא משנע מטופלים לפעולות רפואיות בחדרי ניתוח ובמחלקות השונות של בית החולים, תוך התחשבות במצבם הרפואי ובמכשירים שאליהם הם מחוברים לעיתים.

אז מה אומרות לך המילים האלה?
צעדים 
"לפי סופר הצעדים שלי, אני עושה ביום בממוצע 10-15 קילומטר בתוך בית החולים. זה לא פשוט, אבל הצעדים האלו גם מאוד מספקים ומתגמלים, כי הם הרגעים שיש לנו קירבה גדולה לחולה. לפעמים הוא מאוד מתוח כי הוא בדרך לניתוח, לפעמים הוא בודד וצריך מישהו שיתעניין בו. אני תמיד אומר שאני נהג המונית של החולים, וכמו נהג מונית טוב אני יודע מתי לדבר, מתי לשתוק, מתי לתת מילת עידוד או לעזור לחולה שזקוק להסברים. אני מרגיש חולייה חשובה מאוד בטיפול בחולים, כי בתפקיד שלי אני יכול להסביר לאן אנחנו הולכים, מה יבדקו שם וכך הלאה. אלו רגעים קטנים שלפעמים נותנים להם כוח להמשיך".

התפתחות
"בעידוד המנהלים שלי, קיבלתי מלגה ויצאתי ללימודי סיעוד, אותם אסיים בספטמבר הבא ואז אתקדם לתפקיד הבא שלי כאח. אחד היתרונות הגדולים שיש באיכילוב הוא שמדובר בארגון גדול עם המון אפשרויות קידום. אם אתה מסור, שאפתן וחרוץ, תמיד יהיה מי שיראה אותך ויקדם אותך הלאה. אני דוגמה מעולה לכך".

עבודת צוות
"מבחינתי כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת גדולה. המשנעים עובדים בממשק ובתיאום עם רופאים, אחיות ומזכירות רפואיות, בין אם בקליטה של מטופל במחלקה, שינוע מחדר ניתוח למחלקה ועוד. אני לא יכול לשנע חולה בלי להיות ער לרגישויות כמו למשל חולה שחייב להיות מחובר לחמצן, עיכוב של הצוות הרפואי שמכתיב המתנה לפני שלוקחים את המטופל ופעמים אחרות צריך דווקא למהר. מה שמקל מאוד על עבודת הצוות זה העובדה שיש בינינו יחסים מאוד חמים. באגף שלנו אני מרגיש שאני חלק מגדוד מילואים. כולם עובדים יחד, תומכים זה בזה, מחליפים אחד את השני אם צריך. מעבר לזה, נוצרו חברויות מחוץ לשעות העבודה. אנחנו נפגשים, מבלים אחד עם השני יש לנו גם ימי כיף. המקום הזה הוא חלק ממי שאנחנו, וכולם פה נותנים את הנשמה ומשקיעים בעבודה ובתחושת הביחד".

שליחות
"מי שעובד בבית חולים, מתרוצץ ממחלקה למחלקה במשך שעות ארוכות עם מיטות וציוד כבד ועובד בתנאי לחץ, לא עושה את זה אם אין בלב שלו תחושת חזקה של שליחות ועזרה. אני יכול לומר בביטחון שמה שמניע פה את המשנעים, עובדי התפעול ובכלל כל עובדי בית החולים בכל התפקידים, הוא התחושה הנהדרת שאנחנו עוזרים למטופלים בשעת משבר. הסיפוק שיש לי כשאני יודע שאני עושה משהו חשוב למען מישהו שזקוק לטיפול, לא משתווה לשום דבר אחר. לפעמים אנחנו מקבלים פידבקים מחולים, כמו 'אני מעריך את זה שהיית שם בשבילי', או 'עזרת לי להבין מה התהליך שאני עומד לעבור', או אפילו סתם חיוך של מטופל שהוקל לו לאחר שקצת הרגעתי אותו. זה יכול לעשות לי את היום".

יוסי פרסי, אחראי מטבח בבית החולים לילדים "דנה"
אחרי לימודי קונדיטוריה בתדמור, עבד יוסי כשף וקונדיטור בבית מלון. ביקור אצל חבר שאושפז באיכילוב הביא למפגש מקרי עם מנהל מערך המזון בבית החולים, ולהצעה מפתיעה לעבוד במטבח בית החולים "דנה דואק לילדים".

אז מה אומרת לך המילים האלה?
יציבות

"הגעתי לאיכילוב אחרי שנים של עבודה בתחום ההסעדה. לרוב כשיש משברים, זה התחום הראשון שנפגע וההצעה הלא צפויה מאיכילוב הגיעה אחרי תקופת הקורונה, שהיתה קשה מאוד במלונאות. כמו חברים רבים בתחום, מצאתי את עצמי בלי אופק וכשהסבירו לי באיכילוב שיש לי הזדמנות להצטרף לארגון גדול ויציב, שיעניק לי רוגע של פרנסה קבועה, תנאים סוציאליים והטבות נלוות, החלטתי ללכת על זה. עם הזמן הבנתי שיש כאן הרבה מעבר: זו עבודה שהיא גם שליחות אדירה. המחשבה של לשמח ילדים חולים עם ריחות בישול של בית במחלקה של בית חולים, להכין להם אוכל שהם אוהבים במיוחד ולהרגיש את הכרת התודה שיש להם אחרי שהם נהנים מהארוחה – זה ממלא אותי בסיפוק ענק".

'יוסי טוסטים'

יוסי צוחק למשמע הכינוי שהדביקו לו ילדי בית החולים דנה. "לבשל לילדים חולים זה אתגר, כי מצד אחד חייבים לשמור על כללי התזונה המותרת להם ומצד שני, אלו ילדים שבא להם לאכול שטויות שילדים אוהבים. הילדים ממש מחכים לימים המיוחדים של ה'ספיישלים' ואני באמת משתדל לתת להם קצת עונג בחלקה הקטנה הזו. הייתה תקופה שבכל יום שישי הכנתי להם טוסטים וככה הם הדביקו לי את הכינוי 'יוסי טוסטים'. אני זוכר גם מקרה של ילד טבעוני שאושפז במחלקה. במשך כל ימי האשפוז שלו יצאתי מגדרי להכין לו תבשילים מיוחדים וטעימים על טהרת הטבעונות, והוא ובני המשפחה שלו כל כך העריכו את זה. כשהוא השתחרר הם שלחו לי חבילת פרלינים ומכתב תודה שגרם לי לדמוע".
אפשרויות

"כשהגעתי לאיכילוב הייתי בוגר טבחות סוג 1. באיכילוב העניקו לי מלגה מלאה ללימודי טבחות סוג 3. אלו לימודים מאוד יקרים, שלא הייתי עושה בלי המלגה. גם במערך התפעול כמו בתחומים אחרים, המנהלים מעודדים ומאפשרים לנו ללמוד, להתפתח, להתקדם ולהתמקצע. אחד היתרונות המשמעותיים בבית חולים מרכזי וגדול כמו איכילוב הוא האפשרויות. בארגון של אלפי עובדים תמיד יש תזוזה, תחלופה, נפתחים תקנים חדשים, שמאפשרים לעבור בין מחלקות ובין תפקידים. בעתיד אני יכול אולי להתקדם להיות שף של כל בית החולים אם התפקיד יתפנה, או בכלל לתפקיד אדמיניסטרטיבי אחר. מעבר לכך שזה מאפשר לי אופק לעתיד, מחמם לי את הלב לדעת שרואים אותי, מעריכים אותי ורוצים בהצלחתי. זה לא מובן מאליו לא קיים בכל ארגון".

מוריה לבייב, כוח עזר במחלקת השתלות דרכי מרה

אז מה אומרת לך המילים האלה?

בוקר
"העבודה שלנו ככוח עזר מאוד אינטנסיבית והזמן הכי לחוץ הוא הבוקר. אני מתחילה את היום בניקוי דלפקים, מכשירים, עוברת בין כל המטופלים, מאחלת להם בוקר טוב, מחלקת מגבות וכותנות, מסייעת למי שצריך בהליכה לשירותים, מקלחת או קימה מהמיטה. מיד אחר כך מתארגנים עם חלוקת ארוחת בוקר לחולים, פינוי הכלים וניקיונם. אנחנו מחליפים מצעים, מנקים את החדרים, בודקים וממלאים ציוד חסר, תוך כדי טיפול במשוחררים ובחולים חדשים, עם תשומת לב ויחס חם. אני שם בשבילם, עם חיוך או מילה טובה. עם כל האינטנסיביות, אני אוהבת את העבודה שלי ואת המחלקה. זו עבודה דינאמית אנחנו עובדים עם אחים ואחיות, עובדים סוציאליים, רופאים ופסיכולוגים ובכל יום אני לומדת משהו חדש. אני סטודנטית עכשיו בלימודי מזכירות רפואית בסבסוד ובעידוד איכילוב ומרגישה שיהיה לי לא פשוט לעזוב את התפקיד שלי ואת מחלקת השתלות".

אווירה
"אווירה טובה זה יחס ומצב רוח - גם בין אנשי הצוות וגם ביחס של אנשי הצוות לחולים. אני מרגישה שרואים אותי, שאני חלק ממשפחה, שיש לי אוזן קשבת ודלת פתוחה לכל בעיה ויבואו לקראתי. את היחס הזה אני מעבירה הלאה לחולים. אני שם גם כדי לעודד אותם ולסייע להם ברגעים שיכולים להיות מאוד קשים, לפעמים אינטימיים ומביכים. למטופלים יש לפעמים סוג של יראת כבוד ודיסנטנס כלפי רופאים ודווקא איתנו – הצוות של כוחות העזר, הם מרגישים מאוד בנוח ולכן הרבה פעמים מספרים לנו דברים.
קורה שחולה ממש פותח את הלב עם דברים אישיים שאפילו לבני משפחתו הוא לא מספר. היה לי למשל חולה ערירי לאחרונה שלא רצה להשתחרר הביתה. כשקילחתי אותו הוא סיפר לי שהוא מפחד להיות לבד כשיש אזעקות. מיד עדכנתי את האחות האחראית שעדכנה את העובדת הסוציאלית, הם דאגו לפנות לביטוח לאומי ושתהיה לו מטפלת שתגיע להיות אתו ולבשל לו שלוש פעמים בשבוע. בתקופה הזו, מגיעים גם הרבה חיילים פצועים משדה הקרב. אם אני רואה שחייל שוקע לתוך עצמו, אני ניגשת אליו ומייצרת אתו תקשורת. זה הרגשה מדהימה להיות שם בשבילם ברגעים הקשים".