הסרטן שלי ואני

בערב ראש השנה, בשנת 2019, גליה הראל דור הרגישה גוש בשד. מכיוון שהייתה לפני נסיעה משפחתית לתאילנד היא החליטה לברר את העניין כדי להוריד אותו מסדר היום. כשהיא הגיעה לאיכילוב להיבדק נראה בשד ממצא חשוד והיא עברה על המקום תהליך של ממוגרפיה וביופסיה. היא לא ויתרה על הנסיעה, ועל החוף בתאילנד הגיעה התשובה.

גליה עברה טיפולים במהלך כשנה וחצי שכללו 16 טיפולי כימו, ניתוח, עוד 16 טיפול כימו, טיפולים ביולוגיים והקרנות.
לאחרונה היא הוציאה בהוצאת תכלת את הרומן "לא סופי" שמספר את סיפורה של דניאלה שבאמצע החיים פגשה את המוות, ושהפחד ממנו לימד אותה איך היא רוצה לחיות.

ליווינו את גליה בביקור במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב, שם היא פגשה את פרופ' אמיר זוננבליק שטיפל בה, את הצוות הסיעודי, האחות המתאמת והמזכירות.

איך זה מרגיש להגיע למחלקה אחרי חמש שנים?

"מחסיר נשימה. יש לי מהמחלקה האונקולוגית באיכילוב כל כך הרבה זיכרונות, חלקם קשים אבל יש גם טובים. הרגשתי מערבולות של רגשות. ללחוץ על הספרה 7 במעלית זה מבחינתי הסמל של להגיע לכאן". 

מה הכוונה?

"הרגשתי מוצפת, חוזרת לעבר. אבל אני גם שמחה כי אני מגיעה שונה, ממש אישה אחרת. כזאת שבאה לכאן  לביקור ושמחה לפגוש את האנשים". 

כתבת ספר על אישה שחולה בסרטן. האם את מרגישה שכתיבת ספר היא חלק מהחלמה?

"אני חד משמעית מרגישה שכתיבה היא חלק מתהליך ההחלמה שלי.. הכתיבה היא כלי תרפויטי ואני השתמשתי בו במשך כל המחלה שלי. כתבתי יומן מחלה, שהפך לבסיס לספר. אותי הכתיבה הצילה".

ממה הכתיבה הצילה אותך?

"מהמחשבות שמתרוצצות בכאוס בראש, מהפחדים ומהרגשות השליליים. כשמעבירים אותם מהראש לדף הם מסתדרים. מקבלים צורה אחרת. פחות מאיימת. הספר הוא תוצר לוואי של הדבר הזה. הוא מספר את הסיפור שלי ושל נשים אחרות שחולות בסרטן או חוות כל משבר רפואי. הכתיבה נתנה לי את היכולת להתמודד עם המשבר ואפילו לצאת ממנו מחוזקת. ההתמודדות הייתה קשה ולא פשוטה, אבל בסופו של דבר בעזרת הרפואה והצוות המטפל חזרתי לחיים".

איזה טיפים את יכולה לתת למי שעכשיו מתחילות את המסע של מחלתן?

"כשגיליתי את הסרטן צללתי לבור שחור של אי ודאות ופחד. אחרי כמה חודשים גיליתי שיהיה בסדר, שיש תקווה במחלה הזאת שנקראת סרטן השד. אז הטיפ הראשון הוא – דעי שיהיה בסדר. את הולכת לעבור שנה מאוד קשה ומאתגרת בהמון מובנים, אבל בסופה תחזרי לחיים שלך ולעולם שלך.

הטיפ השני הוא לדעת לבקש עזרה וזה משהו שקשה לעשות, לי לפחות היה קשה. הרבה פעמים אנשים לא יודעים מה לעשות. אני הייתי מקבלת כל ערב 8 סירי מרק, כי זה מה שחשבו שיעזור וכמה מרק אפשר לאכול? לקח זמן עד שהבנתי שמה שאני רוצה הוא שיבואו להתלוות אלי לטיפולים. זה לא קל להיות פה יום שלם, אבל זה מאוד עזר".

עד כמה את דומה לגיבורת הספר שלך דניאלה?

"התחלתי לכתוב את הספר על עצמי ובשלב מסוים הרחקתי אותו ממני ויצרתי את דניאלה שהיא גם צעירה ממני בעשור. בהרבה מובנים אנחנו דומות - באיך שנפלה עלינו המחלה, בשאלה האם לחשוף את המחלה. גם אני התלבטתי ובסוף החלטתי לחשוף אותה כי קיבלתי הרבה כוח ומעגלי תמיכה וקהילה. גם לי עלו שאלות שנוגעות להחלטות שעשיתי כל חיי, אבל לדניאלה, שהיא דמות ספרותית, יש יותר חופש והיא לוקחת את כל אלה לקיצון".

למה סרטן גורם לחשוב מחדש על כל ההחלטות בחיים?

"העמידה על סף תהום והמוות היא זאת שמייצרת את המחשבות האלה. כולנו יודעים שהחיים שלנו יסתיימו מתי שהוא, אבל זה לא עומד לנו כל הזמן מול העיניים. כשחליתי התחלתי לשאול את עצמי מה הייתי רוצה לעשות אחרת ולמה לא לשנות עכשיו. זאת שאלה שמאוד מעסיקה אותי בחמש השנים האחרונות, למה אנחנו מסוגלים לבצע שינויים  רק על סף משבר. אז יש פה אולי המלצה – אל תחכו למשבר, אם אתם לא מרוצים ממשהו בחיים שלכם - תשנו כבר עכשיו".

את אישה אחרת אחרי המחלה?

"אני חושבת שכן. אני חזקה יותר. עשיתי שינוי של 180 מעלות בקריירה שלי. אני היום עוסקת בכתיבה, מלמדת כתיבה ומנסה להעביר את הכלי הזה לעוד אנשים. אני חושבת שמי שמתמודד עם קושי וצולח אותו יוצא מחוזק".

נשים בריאות לא חוששות לקרוא ספר שעוסק במחלה?

"בתחילת הדרך כשהוא רק יצא יש מי שחששו לקרוא אותו, אבל בהמשך קיבלתי תגובות מהרבה אנשים ונשים שקראו אותו, גם באמצע המאבק הפרטי שלהן, שאמרו שיצאו ממנו מחוזקות.. זה ספר אופטימי שמספר סיפור על משבר אמצע החיים שכל אחד ואחת יכולים להתחבר אליו. יש פה הרבה יותר מהסרטן".

איך עברת את התהליך באיכילוב?

"תמיד מדברים על רפואה פרטית מול רפואה ציבורית. אני ורבים אחרים עם ביטוחי בריאות יכולים להרשות לעצמנו היום רפואה פרטית. עם זאת, אני חייבת לומר שקיבלתי טיפול מדהים מהרופאים, מהצוות הסיעודי בקומה 7 ובקומה 8. פגשתי פה אנשים שמרגישים שזאת השליחות שלהם ובכל שלב הרגשתי מטופלת טוב. הרפואה הציבורית בישראל היא מדהימה בעיניי. אני מגיעה כל חצי שנה לביקורות ואני מרגישה שאיכילוב זה כבר הבית שלי".

יש פחד שהסרטן יחזור?

"ברור. אין מי שלא חוותה את זה ולא חוששת שהוא יחזור. אבל חיים עם זה, מבינים שבסוף הפחד יגיע עוד פחד, אז צריך ללמוד לחיות לצדו. מאז שהחלמתי הגברתי את הווליום של החיים שלי ואני מרגישה שזה גם בזכות הפחד, ברמה החיובית".

האם לא קשה לך ללוות נשים חולות?

"אני מלווה חולות סרטן חדשות. אני יודעת שהחודשים הראשונים הם הכי קשים. זאת ממש שליחות בשבילי. לי לא הייתה בחודשים הראשונים מישהי שליוותה אותי. רק אחר-כך היו נשים שהכרתי במחלקה וחברות שהכרתי שליוו אותי וזה ממש עוזר. ממילא לא התנתקתי כי כתבתי את הספר. זה כבר חלק מהחיים שלי".