בלוטת התריס ומחלת הגרייבס

בלוטת התריס נקראת גם בלוטת המגן או תירואיד. הבלוטה נמצאת בקדמת הצוואר וניתן להרגיש או למשש אותה אם היא מוגדלת. הבלוטה מפרישה שני הורמונים - T4 ו-T3. ההורמונים שמופרשים מבלוטת התריס משפיעים על התפקוד של כמעט כל המערכות בגוף. לכן עודף או חוסר שלהם עלול להשפיע על מערכות רבות כמו מערכת העיכול, מערכת העצבים, הלב, לחץ דם ומערכות נוספות. קיימת תקשורת הדוקה בין בלוטת התריס ובלוטת יותרת המוח (היפופיזה), המפרישה הורמון בקרה בשם TSH – זהו הורמון שמגרה ומבקר את ההפרשה של הורמוני בלוטת התריס כדי שתמיד יהיו ברמה הרצויה".

בבלוטת התריס יכולות להיות הפרעות תפקודיות כמו תת-פעילות או פעילות יתר של הבלוטה וישנן גם בעיות במבנה הבלוטה כמו התפתחות של גושים. לפעמים מחלה, ניתוח או אפילו תופעת לוואי של תרופה יכולים להשפיע על תפקוד הבלוטה.

באופן כללי נשים סובלות יותר ממחלות אוטואימוניות, כולל המחלות האוטואימוניות של בלוטת התריס. גם גושים בבלוטת התריס נפוצים יותר אצל נשים".

תת-פעילות (היפו) של בלוטת התריס

תת-פעילות (היפו) של בלוטת התריס היא ההפרעה הנפוצה ביותר והסיבה השכיחה היא אוטואימונית. מה זה אומר? נוגדנים נוצרים נגד מרכיב של רקמה תקינה של הבלוטה, וגורמים לדלקת שמשבשת את הפעילות שלה. המחלה הזאת נקראת השימוטו על שם החוקר שגילה אותה.

בתוך ההפרעה של תת הפעילות ייתכנו כמה מצבים: המקרים הקשים יותר מהם סובלים כ- 2% מהאוכלוסייה הם של תת-פעילות קלינית. במקרה הזה יתגלו בבדיקות הדם רמות נמוכות של T4 ו-T3 ורמה גבוהה של TSH שנועדה לנסות לפצות על חוסר הפעילות. במצב של תת-פעילות קלינית של בלוטת התריס מערכות הגוף יעבדו יותר לאט והתחושה תהיה של עייפות, עצירות, דופק נמוך, עלייה במשקל, רגישות לקור ועוד.

המצב השני, הנפוץ יותר, נקרא תת-פעילות תת קלינית של בלוטת התריס, ממנו יסבלו עד 10% מהאוכלוסייה הכללית. הסימפטומים קלים יותר, כאן המצב שיתגלה הוא TSH מעט גבוה אבל הורמוני T4 ו-T3 יהיו עדיין בתחום התקין. ה-TSH במקרה הזה הצליח לאזן את הורמוני הבלוטה. לא תמיד יינתן טיפול במקרים האלה. כל מקרה לגופו.

דרכי הטיפול

הטיפול הוא ההורמון T4 שניתן כהשלמה לחוסר שנוצר. הוא ניתן לרוב לכל החיים. עם זאת, במקרים הקלים יותר, ובעקר כאשר אין  נוגדנים, התפקוד עשוי לחזור לנורמה באופן עצמוני. אפשר ממש להתייחס אליו כאל ויטמין שחסר בגוף. בטיפול נותנים רק את הכמות שחסרה, בהתאמה אישית.

רוב מי שמאוזן מבחינת ההורמונים ירגיש טוב. למי שלא מאוזן יהיה צורך לעשות התאמה במינון התרופה. כמובן שצריך לדווח לרופא על תחושות לא נעימות כדי לברר את העניין. לפעמים התחושות אינן ספציפיות ויכולות להיות קשורות לבעיות אחרות, לאו דווקא לטיפול עצמו.

אם המדדים גבוליים, כנראה שלא יקרה הרבה אם הבעיה לא תטופל. אם הבעיה היא תת-פעילות קלינית, אי לקיחת הטיפול יכולה לגרום לסיבוכים משמעותיים, עד כדי מוות במקרה הקיצון.

פעילות יתר (היפר) של בלוטת התריס ומחלת הגרייבס

זה המקרה ההפוך - כאשר הבלוטה עובדת יותר מדי. כאן כל המערכות יעבדו מהר יותר: הדופק יהיה מהיר, תהיה תחושה של חום, אי שקט, לפעמים ירידה במשקל או שלשולים. מבחינת הסיבות, ובעקר אצל צעירים, הסיבה האוטואימונית היא השכיחה ביותר, יצירה של נוגדן שמגרה את הבלוטה וגורם לה להפריש את ההורמונים בצורה לא מבוקרת. מחלה זאת נקראת מחלת גרייבס. במקרים אחרים, בעקר אצל אנשים מבוגרים יותר, גושים בתוך בלוטת תריס עובדים באופן עצמאי ומפרישים הורמונים בצורה מוגברת.

טיפול במחלת הגרייבס

הטיפול הראשוני לרוב כולל מתן תרופות שחוסמות את ייצור היתר של ההורמון. אפשרויות טיפוליות אחרות הן ניתוח או מתן טיפול ביוד רדיואקטיבי.

גם בהיפר פעילות, אי לקיחת הטיפול יכולה להוביל לבעיות רפואיות בטווח הארוך: אי ספיקת לב, הפרעת קצב לב, דילול מסת העצם וסערה הורמונלית (תירואיד סטורם) שעלולים לסכן חיים.

בלוטת התריס וטיפול אלטרנטיבי

טיפולים אלטרנטיביים יכולים לסייע בהרגעה ולהשתלב בטיפול, אך אינם משפרים הפרעה תפקודית של בלוטת התריס. במקרים של תת־פעילות או פעילות יתר משמעותית יש צורך בטיפול רפואי, וגם במצבים גבוליים, אם אין שיפור, חייבים לטפל.

בנוגע לתזונה, ההמלצה היא לתפריט בריא ומאוזן, ללא צורך בהגבלות מיוחדות על מזונות עתירי יוד או ירקות מצליבים, כל עוד הצריכה מתונה.