המגפה המסוכנת של המכורים למשככי כאבים

המגפה החדשה והמסוכנת של המכורים למשככי כאבים

בעבר, מכורים לאופיואידים נחשבו לאנשים המגיעים בעיקר משולי החברה, כאלה שהתמכרו לסמים ('סמי רחוב') מסוכנים וממכרים פיזית ונפשית כמו הרואין. בשנים האחרונות, ישנה מגמה מטרידה המאפיינת אנשים 'נורמטיביים' מכל הגילאים ושכבות האוכלוסייה, אשר מתמכרים לחומרים משני תודעה חדשים הנמכרים בזמינות גבוהה דרך אפליקציות ואתרים שונים ברשת וב'פיצוציות'. בין היתר נמכרים דרכםסמים כמו חגיגת, נייס גאי, פופרס, אלכוהול (שחלקו מזויף), קנאביס וגם משככי כאבים מקבוצת האופיואידים.

"הסכנה העיקרית היא לבני הנוער, אצלם המח עדיין לא הגיע לבשלות, והחשיפה בשלב שכזה גורמת לנזק קוגניטיבי ולסיכון משמעותי להתמכרות. את ההשלכות הללו אנו חווים ועוד נחווה ביתר שאת בשנים הקרובות", מסביר המנהל הרפואי פרופ' שאול שרייבר. כמו כן,  מוסיף פרופ' שרייבר: "ההתמכרות לאופיואידים יכולה להתחיל בעקבות  שימוש ממושך מדי במשככי כאבים הניתנים במרשם כטיפול קצר מועד לאחר ניתוח  או לחולים במחלות ממאירות להם  לא הופסק הטיפול בזמן, ע"י הרופא אצלו מתנהל המעקב הרפואי. מרבית המתמכרים החדשים מתחילים לצרוך אופיואידים מסיבה רפואית, כמו כאבים חזקים, אבל הם ממשיכים לצרוך אותם ממניעים שאינם רפואיים, למשל התמודדות עם סטרס, בדידות ואבטלה. השימוש בהם הופך להיות כשימוש בסם לכל דבר המושג בשוק השחור. 

מהם אופיואידים וכיצד נשאבים בקלות למעגל ההתמכרות ההרסני?

לדברי פרופ' שרייבר "משככי כאבים ממשפחת האופיואידים כמו כדורי פרקוסט, אוקסיקונטין, טרמדול ומדבקות פנטניל הנחשבות לחזקות פי 100 יותר ממורפיום, נועדו לטיפול בכאב אקוטי (לא כרוני) והם נמכרים בבתי המרקחת באמצעות מרשם". המכורים דואגים להצטייד במרשמים מרופאים שונים, ממחזרים מרשמים, ורוכשים את התרופות גם ממקורות לא אמינים.

תרופות אופיואידיות נועדו לטפל בכאבים עזים לטווח קצר, אולם בשימוש חוזר וממושך הן מאבדות את יעילותן, יש צורך להעלות מינון, ובשילוב עם התלות הפיזית (שהיא כשלעצמה אינה בעייתית בטווח הקצר), מביאות להתמכרות - התנהגות קומפולסיבית בלתי נשלטת של שימוש באופיואיד בדיוק כמו בסמי רחוב קשים.

כיצד מתפתחת התלות הפיזית?

"התרופות האופיואידיות פועלות בדומה לאנדורפינים, משככי הכאב הטבעיים המיוצרים בגופנו במערכת העצבים (מח וחוט השדרה)", מסבירה ד"ר סטייסי שושן, רופאה אחראית על תחום הטיפול בהתמכרות למשככי כאבים במרפאת אדלסון. לדבריה: "התרופות הללו  גורמות לעיכוב באזורים נרחבים במוח ובגוף. באזור התגמול הן גורמות באופן עקיף לעליה ברמות הדופמין ובגזע המוח הן מפחיתות שחרור של נוראדרנאלין. במשך הזמן, השפעת התרופה הולכת ומצטמצמת, עקב הניסיון של הגוף לתפקד באופן נורמלי בנוכחות התרופה, ויש צורך להגדיל את מינון התרופה או ליטול אותה לעיתים קרובות יותר, כדי להשיג את ההשפעה הרצויה. למי שמפתח התמכרות לתרופות, יש השתוקקות להשתמש בתרופה והוא משתמש בכמויות גדולות יותר ממה שהתכוון, או לתקופה ממושכת יותר.  הנתונים מצביעים על כך שכרבע מהמשתמשים באופיואידים יפתחו בוודאות התמכרות קשה, בדיוק כמו התמכרות להרואין. הגוף מתרגל די מהר, וכדי לחוות את האפקט המבוקש, צריך להעלות את המינון, כך שהמכור צורך כמויות עצומות של כדורים או מדבקות ומגיע במהירות למעבר להזרקות אופיואידים, אפילו ממיצוי האופיואיד מהמדבקות. עוד לא הזכרנו את הסיכון אם נוטלים מינון יתר - בכל שימוש אם נוטלים מינון שהגוף עדיין לא התרגל אליו, מסתכנים בדיכוי נשימה המוביל למוות מידי" 

מהן ההשלכות הנפשיות, המשפחתיות והחברתיות של ההתמכרות למשככי כאבים?

חיי המתמכרים הופכים לבלתי נסבלים. השגת המנה הבאה הופך למרכז חייהם ויתר תחומי החיים הופכים לשוליים, כולל התיחסותם לבני המשפחה ולקריירה שלהם. השימוש החוזר והתכוף בתרופה מוביל לפגיעה במחויבויות מרכזיות בבית, בלימודים או בעבודה. המכור משקיע זמן רב לצורך ביצוע פעולות הנחוצות לשימוש בתרופה, השגתה או להתאוששות מהשפעותיה. הוא ממשיך להשתמש בתרופה, חרף המודעות לפגיעה פסיכולוגית או פיזית ממושכת, שככל הנראה הוחרפה או נגרמה כתוצאה מהשימוש. בעת שהוא מנסה להפסיק את השימוש, מופיעים תסמיני גמילה. חלק מהמכורים אף מגיעים לאשפוזים פסיכיאטרים וחלקם מאבדים את כל מה שהשיגו בחייהם טרום ההתמכרות. לפעמים, כל ההישגים יורדים לטמיון. את הנזקים ההרסניים של העלייה בשימוש באופיואידים חווים לא רק המכורים עצמם, אלא גם בני משפחותיהם וכל הסובבים אותם.

ההתמכרות היא למעשה מחלה כרונית של המח עם מרכיבים גנטיים וסביבתיים. על פי סטטיסטיקות ארוכות שנים, רוב המכורים לאופיואידים יזדקקו לטיפול תרופתי קבוע ולתמיכה פסיכוסוציאלית, כפי שניתן במסגרת הטיפול במרפאת אדלסון כבר קרוב ל- 30 שנה, במהלכן טופלו למעלה מ- 1,000 מכורים. "מידת ההצלחה (התמדה) בטיפול התרופתי ואפיון  המכורים שכן מצליחים  להתמודד עם המחלה ללא צורך בתרופה, קשורים במרכיבים גנטיים וסביבתיים שעדיין נחקרים", מסבירה ד"ר עינת פלס החוקרת הראשית של מרפאת אדלסון.

איזה טיפול ניתן למכורים למשככי כאבים במרפאת אדלסון?

מרפאת אדלסון לטיפול ומחקר בנפגעי סמים, הוקמה באיכילוב בשנת 1993 ע"י ד"ר מרים ומר שלדון ג. אדלסון ז"ל. הטיפול בהתמכרות נעשה באמצעות טיפול אחזקתי ממושך בתרופות מתדון או סובוקסון ביחד עם טיפול פסיכוסוציאלי – ללא הגבלת זמן. התרופות הללו מתחזקות ומייצבות את הקולטנים במח, מחזירות לתפקוד תקין את מערכת התגובתיות לסטרס (ציר הHPA -היפותלמוס-היפופיזה אדרנל). בגלל מחצית החיים הארוך שלהם ונטילתם דרך הפה, הן אינן גורמות לאופוריה, מונעות את השינויים החדים שבמצב הרוח, אותם חווה המכור בעת נטילת משככי הכאבים. 

"הטיפול במרפאת אדלסון  כולל: קבלת תרופה, מתן בדיקות שתן, מעקב אצל רופא/ה מומחה בטיפול בהתמכרויות ושיחות שבועיות עם מטפל/ת" מסביר מר יהלי אברמסון, מנהל המרפאה, עובד סוציאלי בהכשרתו.

לדברי גב' זהבית מנדלסון, עובדת סוציאלית וראש תחום טיפול סוציאלי בהתמכרות למשככי כאבים, "המטופלים מגיעים עם המון קשיים לטיפול. הן ההתמכרות לתרופות והן הכאב הכרוני, ממנו הם סובלים, הובילו רבים מהם לאובדן עבודה ולחצים כלכליים, התרחקות מהמשפחה והחברה, התנתקות חברתית, הסתגרות, פאסיביות, תנודות במצב הרוח, חרדה ודיכאון, התפרצויות זעם ותחושת חוסר אונים. ברמה המשפחתית מעמדם בבית נחלש, חלוקת התפקידים בבית משתנה, ולעיתים המשפחה מותשת מלדאוג או לטפל בהם. בטיפול הפסיכוסוציאלי, המטרה העיקרית היא קודם כל התמודדות עם החיים ללא התרופות ובהמשך, החזרת תחושת השליטה בחיים.

עוד מציינת הגב' מנדלסון כי "המטופלים יודעים שחדר המטפל הוא מקום בטוח לדבר על הכול. בטיפול הם לומדים דרכי התמודדות מול הכמיהה לתרופה וכיצד לנהל חיים לצד הכאב. צעד אחרי צעד אנו עוסקים בשיקום כל פן שנפגע בחייהם. במקרה הצורך אני מקיימת  פגישה עם המשפחה ומגייסת גם אותה לטובת המטופל".

איך מתקבלים לטיפול במרפאת אדלסון?